״המנט״. ביקורת
מדהים להתבונן כיצד צעיר מתנהג בנוכחות עלמה, וכיצד אישה צעירה פותחת את ליבה בפני הגבר שהיא אוהבת. כבר מן המפגש הראשון ויליאם ואגנס מאבדים את עצמם זה בזו, קשורים בסקרנות, בתשוקה ובהבנה שקטה ההולכת וצומחת לאהבה עמוקה.
הבמאית והתסריטאית קלואי ז׳או, בעיבודה לרומן של מגי או’פארל ״המנט״, מעלה את סיפור האהבה הזה לגבהים ליריים. הסרט אינו מסתפק בסיפור אהבה; הוא מטביע אותנו בעולמם הרגשי של שני צעירים המגלים אינטימיות, שותפות וגורל בתקופה קשה ובלתי ודאית.
כאשר טרגדיה פוקדת את בני הזוג הנשואים עם מות ילדם השלישי, המנט, הטון של הסרט משתנה והופך לאבל צורב. אגנס חשופה ובלתי מרוסנת בצערה. היא אינה מסתירה את כאבה ומאשימה בגלוי את ויליאם בכך שלא היה נוכח כאשר בנם מת. אבלה רם, גופני ואנושי עד מאוד. ויליאם, לעומתה, נושא את האבל בדממה. הוא מקבל את האשמותיה ללא מחאה, וסופג את סבלו פנימה.
אך אבלו של ויליאם אינו קטן ואינו קצר. הוא בוער בו שנים ארוכות, ולבסוף מוצא את ביטויו במילים. הסרט מראה ביופי כיצד הסופר הגדול ויליאם שייקספיר ממיר את כאבו האישי לאמנות. דרך התמרה זו אנו עדים לאופן שבו כאב נעשה לשירה, ואובדן פרטי הופך לרגש אוניברסלי. לצופים ניתנת הזדמנות נדירה לראות כיצד שברון ליבו של שייקספיר עיצב את המילים שלימים ישברו וירפאו אינספור לבבות לאורך דורות.
קרבתה של אגנס לטבע, אמונותיה הפגאניות והבנתה האינטואיטיבית את החיים והמוות מוצגות ברגישות רבה. יסודות אלה משתלבים בהרמוניה עם בימויה של קלואי ז׳או ועם הצילום הזוהר של לוקאש ז׳אל, המצייר את הכפריות כמטפחת וכאכזרית בעת ובעונה אחת. הטבע מדבר דרך המוזיקה של מקס ריכטר והופך לעד לאהבה, לאובדן ולהישרדות.
עם זאת, הסרט מתמשך לעיתים. קצבו האיטי לאורך שעתיים של זמן מסך עשוי לבחון את סבלנותם של חלק מן הצופים, ולולא הסיום העדין והאמין ותיאור התקופה הריאליסטי, ייתכן שההשפעה הרגשית הייתה חלשה יותר. ואף על פי כן, האותנטיות של התקופה והכנות שבמשחק מצילות את הסרט מהיסחפות מיותרת.
״השאירו את לבכם פתוח״ הוא המסר המרכזי שהסרט מציע לעולם — תזכורת לכך שאהבה ואבל מתקיימים יחד, וכי סגירה מפני הכאב סוגרת גם את היכולת לאהוב. מסר זה מקבל עוצמה מיוחדת בזכות משחקם המרגש של ג׳סי באקלי ופול מסקל, המובילים את הסרט בגילומים טבעיים, מאופקים ונוגעים ללב.
בסופו של דבר, ״המנט״ אינו רק סיפור על בנו של שייקספיר; זהו הרהור על אהבה, אובדן והאלכימיה שבה סבל נהפך לאמנות. הסרט נותר בתודעה זמן רב לאחר שהאור כבה על המסך.
